שיטת ההדרכה

על פי גישת Habilitation לטיפול בחולי אלצהיימר המחלה נתפסת כסוג של נכות אשר מחייבת תמיכה וליווי של הסביבה, כדי לאפשר למשפחה חיים נורמליים. הגישה הוצגה לראשונה על ידי דוקטור פול ראיה וגברת קוניג-קוסטה בשנת 1996 בארצות הברית. מאז הפכה גישה זו למובילה בתחום הטיפול במחלת האלצהיימר. על-פי שיטה זו קיימים מספר עקרונות בגישה חדשנית להתמודדות עם מחלת האלצהיימר, כגון עיסוק בתנועה, פעילות חברתית, קשר משפחתי תומך, בטיחות בבית ותקשורת המותאמת למאפייני המחלה. על בסיס עקרונות אלה פותחה שיטת קאוצ'ינג ייחודית, מובנית וקצרה שמיועדת למשפחה שמתמודדת עם מחלת האלצהיימר. התוכנית כוללת חמישה מפגשים, שמטרתם לערוך תוכנית פעולה שתביא לשיפור הטיפול בחולה בצורה ניכרת, לשמירה על בריאות המטפל ולחלוקת נטל הטיפול. תוצאות ההדרכה יביאו להתמודדות קלה יותר של המשפחה ולתחושה של חיים נורמליים עם המחלה.

להלן קישור למאמר עלי בירחון "חיים אחרים" מיולי 2010. לקריאה לחץ כאן.

גישה שונה לטיפול בחולי אלצהיימר

עד לא מכבר, נהוג היה להתייחס אל חולה האלצהיימר כמי שכל עולמו סובב סביב אובדן, צער ותסכול, וכל שניתן לעשות הוא לתת טיפול רפואי בלבד עד למותו. לפי תפיסה זו, עיקר הטיפול בחולה הינו טיפול בצרכים הבסיסיים של החיים – אוכל, הגיינה אישית ושינה, ולכל הבעיות פתרון אחד – מתן תרופות כגון ממוריט, אביקסה, אקסלון, אסנטה, ריספרדל ואחרות. ככל שמחריף מצב החולה ומתחילות בעיות כגון בעיות התנהגות, שינה, התפרצויות, אגרסיה, הזיות ועוד, מוגבר הטיפול הרפואי.

על פי גישת Habilitation, מחלת האלצהיימר נתפסת כסוג של נכות, אשר מחייבת תמיכה וליווי של הסביבה, כדי לאפשר למשפחה חיים נורמליים. ככל שהסביבה תהיה תומכת יותר, כן יהיה תפקודו של החולה טוב יותר. מודל זה הינו בעיקר תפיסה שונה של חולה האלצהיימר לפיה המטפל והמשפחה לא מתמקדים יותר על מה שאבד, התדרדר ופחת. הרעיון העומד במוקד הגישה הוא מה הן אותן היכולות שנשתמרו אצל החולה, ואיתן לעבוד. לפיכך, חשוב להבין את תהליך המחלה, לדעת ולהבין את החולה עצמו – רגשותיו, רצונותיו, מה עובר בראשו – כדי להיטיב את אופן הטיפול בו.

הטיפול שם דגש על המשפחה וסביבת החולה, ועל צרכים חברתיים, נפשיים וקוגניטיביים של החולה, לצד הטיפול הרפואי. המטרה היא הקלה בדרך ההתמודדות של המשפחה עם המחלה, ושיפור איכות החיים של החולה ושל המטפל גם יחד. על פי גישת Habilitation יש לייצר אוירה רגשית חיובית על ידי טיפול נכון בשישה איזורי פעולה:

• הסביבה הפיזית של החולה. סביבה זו חייבת להיות בטיחותית, ברורה, ומגרה לפעילות. למשל, כשהסביבה בטיחותית לחולה, יקטנו מספר הנפילות. כמו-כן, הסביבה חייבת להיות מותאמת לחולה באופן שהוא יעשה מינימום טעויות, ויעמוד מול מינימום אפשרויות בחירה.
• תקשורת עם החולה. תקשורת נכונה, המותאמת למאפייני המחלה, תקטין באופן משמעותי את התסכול, תשפר את האוירה, ותמנע התנהגויות חריגות.
• עזרה תפקודית. על החולה לקבל עזרה בתיפקודי היומיום בצורה קבועה וברורה כך שרמת אי הוודאות תפחת, והאוירה תהיה יותר רגועה.
• הסביבה החברתית. חשוב לא להשאיר את החולה לבד לפרקי זמן ארוכים, ולייצר מפגשים עם חברים ובני משפחה, כמו גם פעילות יומית מגרה ומאתגרת.
• גירוי חושי. שימוש בגירויים כמו מישוש כלבים וחדרי הרחה. בנוסף יש לפעול לגירוי קוגניטיבי על ידי פעילויות המותאמות לחולי אלצהיימר.
• הפחתת בעיות התנהגות. הדרך הינה שילוב אלמנטים הנתפסים כחיוביים על ידי החולה. למשל, אם המקלחת מהווה בעייה שגורמת למצב רוח רע, ישנן מספר טכניקות להשיג תוצאות חיוביות, כגון שינוי סדר היום ושעת הרחצה, שינוי נוהל העזרה במקלחת, ודגש על תקשורת מתאימה.

כך נבנה יומו של החולה משילוב של תנועה, משחקים ופעילות חברתית, בנוסף לאתגרים מוחיים ופעילויות מגוונות, כמו אפייה, סידור פרחים ומלאכת יד. והכל מותאם ליכולתו ולמצב רוחו. כמו כן, לפי גישת Habilitation, מותאמים לחולה פתרונות מעשיים שמקילים בצורה משמעותית את אופן התנהלותו בביתו, ובכך מסייעים בפתרון קונפליקטים. תוצאות גישת ההביליטיישן עשויות גם להביא לדחייה בצורך לאשפז את החולה, ומאידך – להורדת עלויות במתן הטיפול. לראשונה הוצגה גישה זו על ידי דוקטור פול ראיה וגברת קוניג-קוסטה בשנת 1996 בארצות הברית, ומאז הפכה גישה זו למובילה בתחום הטיפול במחלת האלצהיימר. אשמח לשוחח ולענות על כל שאלה בתחום.

חזרה לראש העמוד

אורית שביט – מומחית למחלות אלצהיימר, דמנציה